ט' באב מנקודת מבטו של ספקן.

התאריך ט' באב מסמן את חורבן בית המקדש השני (אגב, בניגוד לטעות נפוצה, בית המקדש הראשון אמנם גם חרב בחודש אב ("החודש החמישי") אך בתאריך ז' באב, לא ב-ט' באב). מבחינה היסטורית, בית המקדש השני חרב בשנת 70 לספירה ע"י טיטוס (ההוא שהיה מאוהב ביהודיה בשם ברניקי). חז"ל מתארים אותו במילים קשות מאוד אולם ההיסטוריה מוכיחה כי דווקא הוא לא רצה להיכנס למלחמה בתוך בית המקדש והוא אף הכיר את הקדושה של המקום והוא הציע למורדים לצאת החוצה ולבחור אזור קרב (כך לפחות לפי דברי יוסף בן מתתיהו).

חז"ל ניסחו את סיבת חורבן הבית השני במילים "שנאת חינם". המציאות לעומת זאת היתה הרבה יותר קשה: היו מלחמות (לא מילוליות אלא אמיתיות) פנימיות בין היהודים, ובין היהודים לטיטוס ולאלו שלפניו.

ביום ט' באב לפי המסורת היהודית, ישנן תפילות ומנהגי אבל על חורבן הבית השני, קוראים את מגילה "איכה" כאשר בסופה ישנה בעצם "תפילה" להקמת הבית מחדש (תפילה זו נכתבה בתקופת חורבן בית ראשון).

כותב שורות אלו הוא אתאיסט, אך יחד עם זאת אני יכול להבין אנשים מאמינים, שמאמינים בקיום ישות על, ואותם אנשים מאמינים כי אותה ישות תגרום בסופו של דבר להקמת בית מקדש שלישי. השאלה היא – האם אנו באמת רוצים את הדבר הזה? ומהו אותו מחיר?

קודם כל, ננטרל את החלק של "אלוהים", "ישות על", "משיח". למרות שרבים סבורים כי המסורת היהודית מדברת על כך שמשיח בן דוד יתחיל בעצם את שרשרת הגאולה שבעקבותיה יוקם בית המקדש (והנוצרים בעצם העתיקו את הרעיון רק בצורה אחרת, אגב) – תורת ישראל בקטע הזה ברורה מאוד. ספר שמות, פרק כה' פסוק ח' אומר בפירוש "ועשו לי מקדש ושכנתם בתוכם", כלומר מי שצריך להקים את זה – זה העם ומדובר במצוות "עשה", כלומר מצווה שצריכים לקיים.

עכשיו שאנו יודעים לגבי המצווה, נסתכל בדבר הזה שאי אפשר להתכחש אליו.. המציאות. כן, יש עמותות שמגייסות כספים ורק לפני שבועיים קיבלנו הצהרה בומבסטית משר השיכון שלנו, שצריך "לבנות את בית המקדש בהר הבית" והוא ממש לא היחיד שמפנטז בקול על כך. יש עוד גורמים רבים בממשלה הנוכחית שמצהירים בין בקול ובין בהסכמה בשתיקה לרעיון הזה..

אז בואו נסתכל על הרעיון מבחינה גיאוגרפית.

kotel2מצד שמאל יש לנו צילום אוירי של אזור הכותל והר הבית (לחצו על התמונה להגדלה ותודה לגוגל מפות). כן… איפה בדיוק רוצים לבנות את הר הבית? בכותל המערבי? קטן מדי. אורוות שלמה יחד עם הכותל? גם קטן מדי, כלומר אם רוצים לבנות, אתה צריך את השטח שנמצא כיום בידי הוואקף המוסלמי.

האם אתם חושבים לרגע שברגע שיגיע האדם הראשון לעשות התחלת מדידה, לא תתרחש כאן מלחמת ענק שבה כל ערבי מאמין ירצה להרוג יהודים? אם אינכם מאמינים, אז אתם חיים באשליה. כל מנהיג ערבי, כל איש דת מוסלמי יטיף ויצווה על קהל מאמיניו "לשחוט את היהודים", קריאה שמוכרת לנו מההיסטוריה, קריאה שאותם אנשים שמתלהבים מרעיון הקמת המקדש מתעלמים ממנה, גם כשמדובר בסיכון עצום על כל אזרחי מדינת ישראל. אכן, אמונה מעוורת את ראיית המציאות.

אם נחזור לאותם דברי חז"ל, שבית המקדש השני חרב בגלל אותה שנאת חינם, הרי שבשנת 2013 המצב יותר גרוע בהרבה משנים קודמות. בעבר היתה פה שינאה על רקע אידיאולוגי פוליטי. הימין רצה שהשמאל ילמד שחיה בים ושיקח את הפלסטינים יחד איתם, והשמאל רצה שהימין יתעורר ויבין את המפה הפוליטית ומה יקרה אם ימשיכו להתעלם מהמצב בשטחים. בכל צד היו שונאים.

היום יש לנו Upgrade בכמה אספקטים:

  • חרדים צעירים שהשכילו לקרוא את המפה ולהבין שאם הם רוצים להשיג עבודה בעתיד הם יצטרכו להתגייס לצבא או שהם רצו לתת כתף בשוויון, מצאו את עצמם מוקעים ע"י החברה החרדית בקולות ובצבעים שהזכירו חזק את תקופת התחלת מלחמת העולם השניה, כמו שהנאצים עשו ליהודים. קוראים לאותם חרדים "חרדקים", עושים תחרויות ציור לילדים מי יצייר את אותם "חרדקים" כאנשים מאוד רעים וטיפשים. היכן אותם מנהיגים רוחניים של החרדים שיגנו את ההתקפה ויעצרו אותה? הם מעדיפים לשתוק ולתת לצעירים החרדים שמתגייסים – לסבול. על הקטע של "חילול השם", או "הלבנת פני אדם ברבים" הם מעדיפים להתעלם. 
  • שנים רבות לא היתה פה התקפה על ציבור לובשי הכיפות הסרוגות, על אותם אלו שמאמינים באלוהים ומקיימים מצוות, אך גם עובדים, תורמים לחברה וחיים כמו אחרים במאה ה-21, אך מאז שש"ס הפסידה, היחס נהפך. בהתחלה לפני הקמת הממשלה האחרונה קרא הרב עובדיה לאותו ציבור "אחים" מתוך תקווה שמפלגות כמו הבית היהודי יתעקשו על כניסת מפלגה כמו ש"ס לממשלה כדי שאנשי ש"ס ימשיכו לינוק בתאווה מהעטינים הממשלתיים, אולם משמפלגת הבית היהודי סירבה לדיל, הביטויים נגד אנשים עם כיפות סרוגות (שהם לא רק בוחרי הבית היהודי אגב) החריפו, עד לרמה חדשה שנקבעה שלשום, עת הכריז הרב שלום כהן, אחד ממועצת חכמי התורה של ש"ס (גוף שמשמש כחותמת גומי לעובדיה יוסף) כי בעלי כיפה סרוגה הינם "עמלק" (כינוי גנאי חזק מאוד ביהדות שמציין את אויבי וצוררי העם). כל מי שמכיר את ש"ס יודע כי אם עובדיה יוסף לא היה מאשר לאמר את הדברים, הם לא היו נאמרים, אבל עובדיה שתק.

ואלו רק 2 דוגמאות מתוך עשרות דוגמאות אחרות וזה רק מהשנה האחרונה, כך ש"שנאת האחים" פה פורחת וחוגגת. אם הסטטוס של הקמת בית מקדש שלישי הולך לפי שנאת אחים, לא כדאי אפילו להכין דף שרטוט לבית שלישי.

האם אנו באמת זקוקים לבית מקדש שלישי? רבים מהמאמינים יאמר שכן, ואני חולק על כך. מדובר בסופו של דבר במשהו שהיה מתאים לתקופה שגם בדתות ובמקומות אחרים היה משהו זהה, וזה הלך יד ביד עם תיאוקרטיה, אולם כיום הדבר האחרון שאנחנו צריכים זו תיאוקרטיה. עצם בניית בית המקדש (במקום אחר מהר הבית) היה יכול להיות דבר פנטסטי למדינת ישראל מבחינת הכנסות כספים מתיירות, מלונות וכו', אך מצד שני, עצם קיומו של בית מקדש יהווה קטליזטור ל-2 דברים שאינם רצויים כאן:

  • "העברת הילוך" מבחינת כפיה דתית ממצב של התחבאות מאחורי כל מיני "סטטוס קוו" ו"התחשבות ברגשות האחר" למצב של הכרחת אחרים להיות דתיים או לסבול מחרמות ועוד.
  • "העברת הילוך" מבחינת מלחמת דתות בין יהודים למוסלמים, ובין יהודים לנוצרים (כשהאוונגליסטים שבהם יעשו הכל כדי לגרום לנבואת ה-Rapture ההזויה שלהם לקרות).

אנחנו באמת צריכים זאת?

אז כן, חרבו 2 בתי מקדש במהלך ההיסטוריה שלנו כאן באזור, אבל בית מקדש שלישי לא ממש יסייע פה. מה שאנחנו כן צריכים זה שלום בין "אחים", קבלת אחד את השני גם כשתהום פעורה ביניכם מבחינת עמדות אלו ואחרות. התחשבות ברגשות כשהיא דו צדדית. העדפה של יותר "ביחד" ופחות "לחוד" מבלי שאחד ינסה לעקור את עיניו של השני. להבין שאם אנחנו רוצים להצליח כמדינה, אנחנו צריכים לעזור אחד לשני ולא להטמין מוקשים אחד לשני. להבין שיש זמנים ומצבים שעם כל הכבוד לאמונותיו של אדם, צריך לעיתים להסתכל למציאות בעיניים כדי להתמודד ולהחליט לגבי פתרון בעיות שונות. בעברי הרחוק הייתי דתי, ואם יש משהו שאני זוכר טוב מאחד הרבנים שלמדתי אצלו היה המשפט "אמונה אינה הוקוס פוקוס והיא אינה מחוללת נסים".

Comments

comments

תגובה אחת בנושא “ט' באב מנקודת מבטו של ספקן.

  1. " אני יכול להבין אנשים מאמינים, שמאמינים בקיום ישות על"

    זה לא אלוקים לפי התפיסה היהודית הבוגרת.
    אלוקים זה לא איזה "משהו מעל לתפיסתנו" שיושב בשמיים ומסמן לנו V כאשר אנו עושים מצווה, ו – X כאשר אנו חוטאים.

    אין לנו שום הגדרה אובייקטיבית לאלוקים.
    יש לנו יכולות להתייחס לקב"ה באופן סובייקטיבי שבסה"כ יתאר את היחסים שלנו מולו או שלו כלפינו. (למשל, לומר שבשבילנו הוא רחמן או אכזר וכו').

    אחד הדברים שכן אפשר לומר על אלוקים – שזה השלמות האינסופית שבאה לידי ביטוי בכל דבר ודבר בעולם. למשל, שאתה כותב קטע קוד מוצלח, אתה מביא לידי ביטוי את האלוקות באופן הכי טוב שיש.

    אך איך נדע איך להביא את האלוקות באופן הכי טוב שיש – ע"י קיום תורה ומצוות (כך לפי היהדות, לפחות).

    לכן, במובן הזה, יכול להיות אדם "חילוני" (אחד שהולך בלי כיפה) שמכבד את ההורים שלו, תורם צדקה, עוזר לאנשים, ונוסע בזהירות, לעומת "דתי" (אחד שהולך עם כיפה, ואפילו עם שטריימיל) שגונב, מתנהג כמו בהמה, וכו'.
    בסופו של דבר, החילוני הרבה יותר דתי מהדתי.

    מה שאתה חושב שהדתיים רואים כאלוקים (ויש לצערי הרבה דתיים שרואים את זה כמוך), זה השלב השני בתפיסה של האדם את האלוקים.

    בשלב הראשון, בתור ילדים, רואים את אלוקים כמשהו גשמי שנמצא מעבר לתקרה של גן הילדים שבו אני יושב עכשיו.
    השלב השני הוא השלב שאתה מתאר – "ישות על בלתי נתפסת" שיושבת בשמיים
    השלב השלישי זה השלב שאני הסברתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *